החלטה בתיק רע"א 1597-12-11

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא (כב' השופטת דורית פיינשטיין), מיום 27.11.11, ת"א 16908-01-11 (להלן: " ההחלטה") לפיה, דחה בית המשפט את בקשת המבקשת לביטול צו מניעה זמני (להלן - " צו המניעה הזמני"), שניתן ביום 7.2.11 (כב' השופטת מרים ליפשיץ) (להלן - " ההחלטה הראשונה").

אלה העובדות הדרושות לעניין:

בבית משפט קמא מתבררת תובענה לפיצויים, בשל אי התאמות וליקויי בנייה בדירת מגורים בת 4 חדרים (להלן - "הדירה"), בבית משותף, ברחוב מקור חיים 40 ירושלים (להלן - "הבית המשותף"), שרכשו המשיבים מהמבקשת, בהסכם מיום 21.6.09 (להלן - " ההסכם") וכן, למתן צו עשה להצמדת מקום חנייה לדירה (להלן - "החנייה"). לטענת המשיבים, התחייבה המבקשת להצמיד לדירה את החנייה. הדירה נמסרה למשיבים באיחור, עם ליקויי בנייה וללא החנייה ומשכך הוגשה התובענה כאמור.

המבקשת דחתה את טענות המשיבים, לעניין התחייבותה להצמדת החנייה וטענה, כי הגם שמלכתחילה היתה כוונה להצמיד מקום חנייה לכל אחת ואחת מדירות המגורים, בבית המשותף, לא ניתן היה לעשות כן, בשל שינוי תכנוני והגדלת מספר דירות המגורים והצורך בחיזוק השלד של הבית, בדרך של הוספת עמודים תומכים לקומת החנייה. המבקשת הדגישה, כי על פי ההסכם, לא ניתנה התחייבות מפורשת להצמדת החנייה, לדירה, וכל שנקבע בעניין זה, כי למשיבים הזכות לרכוש מקום חנייה (מקורה) בתמורה, ואולם, זכות זו הותנתה בכך שלא יחול שינוי תכנוני ולא יוקטן מספר מקומות החנייה בבית המשותף (כפי שאכן קרה הלכה למעשה) ומכאן, כי לא הופר ההסכם.

עם תחילת ההליכים, נוכח טענת המשיבים להפרת ההסכם, משלא הוצמדה החנייה לדירה, הוגשה בקשתם למתן צו המניעה הזמני, לפיו, התבקש בית משפט קמא לאסור על המבקשת לבצע כל פעולה של מסירה, מכירה, ייחוד או רישום מקומות החנייה בבית המשותף. בית משפט קמא קבע, בהחלטה הראשונה, תוך פרשנות לכאורית של ההסכם (והתשריט שצורף להיתר הבניה של הבית המשותף) והתחייבויות המבקשת על פיו, כי המשיבים עמדו בתנאים הדיוניים שנקבעו בהלכה הפסוקה, לעניין מתן סעד זמני ולאחר בחינת מאזן הנוחות, השתכנע, כי יש להעדיף את צרכי המשיבים על פני צרכי המבקשת והורה, על מתן הצו כמבוקש ועל רישום הערה בלשכת רישום המקרקעין. על ההחלטה הראשונה בחרה המבקשת שלא להגיש בקשת רשות ערעור.

במהלך הדיון בתובענה, שבה המבקשת ופנתה, בבקשה נוספת לביטול צו המניעה הזמני. בית משפט קמא לא השתכנע ודחה את הבקשה, כמפורט בהחלטה, מושא ההליך שלפני. בית משפט קמא התרשם, כי הבקשה לביטול צו המניעה הזמני הוגשה בחוסר ניקיון כפיים. בעניין זה קבע (פסקה 10), כי במועד חתימת ההסכם היה בידי המבקשת "... לפחות חנייה אחת שהיתה יכולה להקצות למשפחת דדי (המשיבים - מ.ב.)". בית המשפט הוסיף, כי המבקשת נמנעה מלגלות, כי אחת מדירות המגורים בבית המשותף נותרה בבעלותה, לאחר סיום שיווק יתר הדירות, במשך זמן ממושך, אליה הוצמד מקום חנייה. כמו-כן, כעולה מהמסמכים שצורפו לכתבי הטענות, נמצא, כי ביום 31.7.11, מכרה המבקשת את הדירה ואת מקום החנייה, לצד שלישי (משפחת קנדל). "... מכאן שבמועד הדיון לפני השופטת ליפשיץ, היתה בידי חברת אביטל חנייה לא מקורה וזו "הוצמדה" לדירה אחרת ונמכרה עמה כחצי שנה לאחר מכן" (ראה: שם). לסיכום, נקבע, כי אין לראות ברישום הבית המשותף בפנקס הבתים המשותפים, שינוי נסיבות, כנטען, שהרי הצו נועד למנוע את רישום הבית, וכן, כי אין בטענה, בדבר חלוף הזמן, כשלעצמו, שינוי נסיבות. על יסוד כל אלה, דחה בית משפט קמא את הבקשה לביטול צו המניעה הזמני. מכאן, הבקשה שלפניי, למתן רשות ערעור על ההחלטה.

לטענת המבקשת, ההחלטה הראשונה - שגויה ומוטעית. בתמצית נטען, כי במועד חתימת ההסכם לא היה בידי המבקשת חנייה (פתוחה), שניתן היה להצמידה לדירה. בהמשך נטען, כי שונו תכניות החנייה של הבית המשותף והוקטן מספרם של מקומות החנייה וזאת, על פי תכנית שינויים שהוגשה לוועדה המקומית, עובר לדיון בבקשה למתן הסעד הזמני. עוד נטען, כי משלא נותרו מקומות חנייה, הותר למבקשת להכשיר מקומות חנייה מחוץ לבית המשותף, לצד המדרכות שברחוב הסמוך. המבקשת הדגישה, כי לא התחייבה, בהסכם, להצמיד לדירה חנייה (פתוחה או מקורה) וכי לא הציגה בפני המשיבים מצג שווא בעניין זה. עוד נטען, כי בגדר התובענה כנגד הרשות המקומית (שההליכים בעניינה הסתיימו), זנחו המשיבים את דרישתם לקבלת החנייה וחלף זאת, טענו לפיצויים בשל ההפרה הנטענת של ההסכם, כעולה מהודעה "מאוחרת" שהוגשה לתיק בית משפט קמא. בנסיבות אלה, נטען לשינוי נסיבות "משמעותי", המצדיק שינוי בהחלטת בית משפט קמא וביטול צו המניעה הזמני, תוך שהודגש, כי מלכתחילה לא היה מקום ליתן את הצו.

לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, כמו גם בתיק בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות, מבלי להיזקק לתשובת המשיבים.

עיקר טענת המבקשת, עניינה בשינוי נסיבות, שחל לאחר מתן צו המניעה הזמני. תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת, כי בית המשפט רשאי לעיין מחדש בצו זמני שניתן, "... אם ראה כי הדבר מוצדק בשל נסיבות שהשתנו או עובדות חדשות שנתגלו מאז מתן הצו, או אם ראה כי מלכתחילה לא היתה הצדקה למתן הצו". אמת, " ...כלל ידוע הוא כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית-דין ולפיכך הערכאה שהחליטה לגביה בראשונה, רשאית לשוב ולדון בה ואף לשנותה" (ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505, 508).לשון אחר, אין חולק בדבר סמכותו העקרונית של בית משפט שנתן החלטת ביניים לעיין מחדש בהחלטתו, במקרה של שינוי נסיבות או של גילוי עובדות חדשות על ידי בעלי הדין, ובהיקף מצומצם יותר, גם במקרים בהם הוא סבור שהחלטתו הראשונה שגויה (רע"א 4472/10 Proneuron Biotechnologies. Inc נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, פורסם במאגרים 6.10.2010). יחד עם זאת, נקבע, כי " ...השימוש בהליך של עיון חוזר מוגבל למקרים חריגים" (רע"א 8347/08, שלמה קשי נ' משה קשי חברה קבלנית לבניין בע"מ, פורסם במאגרים, 19.4.2009, פיסקה 5; רע"א 1879/09, ג.ד דניאל לשיווק בע"מ נ' מדינת ישראל - האגף המכס ומס קנייה, פורסם במאגרים, 16.4.2009; רע"א 909/07, ברכה ניסנוב נ' ראובן שבתאי, פורסם במאגרים, 30.1.2009).

בענייננו, טוענת המבקשת לשינוי נסיבות, נוכח "הודעה מאוחרת" שמסרו המשיבים במסגרת התובענה בבית משפט קמא, בעניינה של הרשות המקומית. בטענה זו אין ממש. עיון בכתב התביעה מעלה (סעיפים 16-17), כי המשיבים טענו, כסעד עיקרי, לאכיפת ההסכם, בעניין הצמדת החנייה, נוכח ההפרה הנטענת, ורק לחילופין, לפיצוי כספי. לא מצאתי, בגדר ההליכים שהתנהלו בין הצדדים שלפניי, הודעה מפורשת של המשיבים, לפיה ביקשו לתקן את כתב טענותיהם ולהעמיד את הפיצוי הכספי כסעד עיקרי ויחיד, חלף הצמדת החנייה. אכן נכון, כפי שניתן להתרשם מהבקשה, טענות המבקשת, במהותן, מערערות על מתן צו המניעה הזמני. אולם, לא ניתן להידרש להן, כיום, משבחרה המבקשת שלא להשיג על ההחלטה הראשונה, בשים לב לשיהוי הכבד (בשל הזמן הרב שחלף), המהווה ראיה נסיבתית הפועלת לחובתה, לעניין הצורך בהתערבות ערכאת הערעור (ראה והשווה: רע"א 5841/11 אקסלרוד איטה נ' בנק מזרחי, פורסם במאגרים, 29.9.2011).

לשון אחר, הבקשה לביטול צו המניעה הזמני הוגשה על ידי המבקשת מבלי שחל כל שינוי נסיבות המצדיק את הגשתה. הלכה היא, כי, "... ככלל דרך המלך לתקיפת החלטות של בתי המשפט אינה בדמות הגשת "בקשה לעיון חוזר" כל עוד לא חל שינוי נסיבות המצדיק את העיון מחדש, שכן אין לפנות לבית-המשפט שנתן את ההחלטה בבקשה החוזרת באותו עניין, כאשר הטענות הינן "ערעוריות" באופיין" (רע"א 1574/11 שטראוס שיווק בע"מ נ' משה אורמן, פורסם במאגרים, 14.7.2011).

למעלה מהצורך, יובהר, כי אין גם מקום להתערב בהחלטה הראשונה, לגופה, שכן לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בהחלטות הנוגעות לסעדים זמניים וערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעת זה אלא במקרים חריגים, שענייננו אינו נמנה עליהם (רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגרית האחרים אבו בע"מ, פ"ד נ"ה (2) 307, 31 (2000); רע"א 1290/11 צרויה נ' מושב עמיעוז מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פורסם במאגרים, פסקה 3, 24.2.2011).

ויוער, לא ניתן להתעלם מהתנהלות לכאורית, נפסדת, של המבקשת - כעולה מכתבי הטענות והנספחים שצורפו, אגב ניהול ההליכים, בבקשה לביטול צו המניעה הזמני - מקום בו פעלה להצמדת מקום חנייה פנוי שהיה ברשותה (בין אם עובר לחתימת ההסכם - כקביעת בית משפט קמא, ובין אם בטרם ההחלטה הראשונה, כטענתה) ובניגוד לצו המניעה הזמני. אין חולק, כי לאחר מתן ההחלטה הראשונה - כעולה מתגובתה, מיום 20.11.11 - מכרה המבקשת, ביום 31.7.11 דירת מגורים (האחרונה שנותרה) לצד שלישי (משפחת קנדל), זאת, בניגוד לצו המניעה הזמני שאסר עליה לבצע כל פעולה של " ...מסירה, מכירה ייחוד או רישום בחניות המצויות בבניין שברח' מקור חיים 40 בירושלים", עניין שלא זכה להתייחסות בית משפט קמא בגדר ההחלטה.

בשולי הדברים, הטריד אותי עניין אחר הקשור בחנייה. כאמור, עם מכירת הדירה (האחרונה) בבית המשותף (אליה הוצמדה החנייה), לא נותרו מקומות חנייה נוספים. בנסיבות אלו, קשה לראות כיצד ניתן יהיה לאכוף את פסק הדין, ככל שיינתן, לטובת המשיבים, לעניין הצמדת החנייה, שכן, המשיבים יעמדו בפני קושי של ממש בקבלת הסעד של ביצוע בעין, בעניין החנייה, אף אם יוכחו טענותיהם כלפי המבקשת, זאת נוכח הפגיעה הצפויה בצד השלישי, שרכש כאמור את החנייה, לאחר מתן ההחלטה הראשונה. מכאן, ככל שהמשיבים עומדים על טענתם ובשים לב להתנהלותה הלכאורית של המבקשת, נוכח מכירת החנייה לצד השלישי, נדמה, כי יהיה צורך לתקן את כתבי הטענות ולצרף אותו, כנתבע נוסף, נוכח טיבה של הטענה ומיקומה הגיאומטרי במסגרת דיון ב"עסקאות נוגדות" (מכירת החנייה למשיבים ולצד השלישי- לסקירת ההלכה, בעניין זה, ראה, ע"א 1064/08 עומר חג'אזי נ' אדיב איאס ואח', פורסם במאגרים, 3.11.2010). בנסיבות אלה, ראוי כי בית משפט קמא יקיים דיון בעניין הסעד להצמדת החנייה ויורה, כחכמתו, לאחר טיעון מלא של הצדדים. כמובן שהמשיבים רשאים, חלף האמור, לוותר על סעד האכיפה ולטעון לפיצוי בלבד ובדרך של מתן הודעה מתאימה לבית המשפט.

בהקשר זה, יש ליתן את הדעת לצו המניעה הזמני (הגורף), אשר עלול לעכב את רישום הבית המשותף (ראה סעיפים 21-23 לבקשה) ולהסב  נזקים לדיירי הבית המשותף (נוסף על המבקשת) ויש להניח, כי נתון זה יישקל על ידי המשיבים, עובר לגיבוש עמדתם הדיונית, כמפורט לעיל. אולם, דברים אלה נאמרו למעלה מן הצורך, שכן אלה אינם נדרשים להחלטתי כיום במסגרת הדיון בבקשה שלפניי.

סוף דבר, הנני דוחה את הבקשה.

משלא נתבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ב בכסלו תשע"ב, 8 בדצמבר 2011, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: